פרשת  "וישב "  ( בראשית, ל"ז- מ') 

חלומות יוסף 

משפחת ישראל משתקעת בכנען. בני יעקב ממשיכים במסורת אביהם ועוסקים ברעיית צאן. יוסף, הוא בן הזקונים האהוב על יעקב, אך משום כך שנוא על אחיו. יוסף מצידו מספק לאחים עילות לקנאה- שנאה: מתוך הקפדתו הרבה בקיום ההלכות, הוא נוהג לדווח לאביו על מעשי האחים כאשר אינם נראים כשרים בעיניו. גם יעקב מעורר את הקנאה ליוסף בהפלותו אותו, וכדוגמה מציינת התורה את כתונת הפסים המיוחדת שתפר יעקב ליוסף.

המתח בבית גובר בעקבות שני חלומות רבי-משמעות שחולם יוסף ומספר עליהם לאחיו ולאביו.

בחלום הראשון מאלמים כל האחים אלומות של שיבולים בשדה. אלומתו של יוסף מזדקפת מעל כל האלומות האחרות שמשתחוות לה. יוסף מספר לאחיו את החלום ומובן שהאחים זועמים על דבריו ואומרים לו: "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו"?! הדבר מגביר כמובן את שנאתם.

סיפור החלום השני, מעורר אף את רוגזו של יעקב האב. בחלום זה, השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים ליוסף. כלומר גם ההורים, 'השמש והירח', אמורים להשתחוות ליוסף הצעיר.

אך יעקב בשונה מהאחים אכולי הקנאה מבין למרות הרוגז, כי חלומות יוסף אינם דברי רהב ריקים מתוכן, והוא נוצר בליבו את סיפורי החלומות בהמתנה לבאות.

הדרך בה אסף הלך והתפתח בתחומים רבים של חייו, לא הותירה בליבי ספק שלפחות חלקו של החלום, זה הקשור לשמש ולירח והעלייה לגדולה, נכון היה מאד במציאות המתפתחת של חיי אסף. התגשמות החלום בפועל הייתה רק עניין של זמן שלצערנו, לא ניתן לו ולנו. עם מותו – "עליונותו" של אסף על פנינו במידת אהבת הזולת, בחכמה, בציור, במוסיקה, בספורט, בנתינה ובעוד הרבה תחומים – הדגישה ביותר את סבירות ההקבלה אל החלום לא במובן של "השתחוות" אלא במובן של עלייתו של אסף לגדולה.

האחים מוכרים את יוסף

בני ישראל יוצאים לשכם לרעות את הצאן. יוסף שנשאר בבית עם אבא, נשלח על-ידו לשאול בשלום האחים ולשוב לדווח לישראל. 

כשמבחינים האחים ביוסף המתקרב, הם זוממים להורגו. אך ראובן הבכור, מתוך תחושת אחריות, משכנע את האחים להשליך את יוסף לבור ולא להורגו. בכוונתו של ראובן, לחלץ מאוחר יותר את יוסף מן הבור ולהשיבו הביתה. כשמגיע יוסף, הם מפשיטים ממנו את כתונת הפסים, ומורידים אותו אל הבור. בזמן שהם יושבים לאכול, עוברת במקום שיירת סוחרים. ראובן הבכור אינו נוכח, ויהודה, שלא יודע על כוונת ראובן לחלץ את יוסף, ומבין אף הוא שהמתת יוסף בבור הינה צעד קיצוני מידי, מציע למכור את יוסף לסוחרים הישמעאלים. יוסף נמכר, ולאחר גלגולים רבים מגיע כעבד למצרים.

כשחוזר ראובן הוא נדהם לראות שיוסף אינו בבור. הוא קורע את בגדיו בתחושת צער ואובדן. האחים חוזרים הביתה, ובידיהם כתונת הפסים טבולה בדם עיזים. ליבו של יעקוב נשבר. הוא קורע את בגדיו וזועק "כתונת בני... חיה רעה אכלתהו... טרוף טורף יוסף" !!! יעקוב ממאן להתנחם על בנו האהוב יוסף.

האירועים שהתרחשו סביב מכירתו של יוסף די תמוהים ומחזקים את ההנחה כי "גלות מצריים" הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם ללא מכירת יוסף.  כי :

1. יעקב המבליט את העדפתו של יוסף על פני אחיו.  .
2. יוסף המלבה את שנאת האחים כלפיו.  
3. למרות שיעקב מודע למתיחות ולאיבה השוררות בין האחים ליוסף, הוא מחליט בכל זאת לשלוח את יוסף "לרגל" אחריהם.

הכול נעשה בניגוד להיגיון. גם לא היינו מצפים מיעקב, אבי האומה, לנהוג כך.

מדוע בכל זאת, כך התרחשו הדברים?

התשובה נמצאת באירוע שהתרחש מאה שנה קודם לכן, המעיד על חוסר אמונה מצד אברהם.

בבראשית ט"ו:8-7, מבטיח הקב"ה לאברהם שהוא וזרעו יירשו את אדמת הארץ. אברהם אבינו משיב על כך: "במה אדע כי אירשנה.  כיצד אוכל לדעת שזה מה שיקרה באמת ? איך אאמין לך שתקיים את הבטחתך ?

למרות שאברהם היה ברמה רוחנית עצומה, ההערה שלו מצביעה על פגם מסוים במידת האמונה. מסיבה זו, עוד בטרם נוצר העם היהודי, מחליט הקב"ה, לגרום לכך שיתרחש בעולם אירוע מסוים, שעתיד להטביע בזרעו של אברהם את תכונת האמונה הרבה בקב"ה ובהבטחותיו.

בהתאם להחלטתו, מודיע הקב"ה לאברהם  "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה"בראשית ט"ו, י"ד. ובאמת, ישראל יורדים למצריים והשאר ידוע "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה. וישמע אלוקים את נאקתם, ויזכור אלוקים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב" שמות ב'24-23.

תקופת העבדות במצרים מילאה את תפקידה בהיסטוריה של העם היהודי - עם ישראל תיקן את פגם האמונה. תהליך הגלות היה חייב להתרחש. יעקב ויוסף שימשו כ"שליחי ההוצאה לפועל" לתוכנית אלוקית זו.

לקחים לחיים

עם ישראל, כחלק מתהליך היווצרותו נאלץ "לרדת" מצריימה והוא אינו יכול להימנע ממנו.

נשאלת השאלה, מדוע מלכתחילה יורדות הנשמות שלנו אל העולם? התשובה לכך היא מיסטית, אך גם פשוטה מאד: משום שיש לנו לקחים חשובים ללמוד! אנשי הקבלה מכנים את התהליך הזה בשם "תיקון" - זיכוך מיוחד לנשמה שלנו, המבוסס על טעויות שנעשו בגלגוליה הקודמים, שמקורן בחטאם הקדמון של אדם וחוה.

לעיתים קרובות מדי אנו "בורחים" מתוך תקווה להתחמק מהעימות הכואב עם המציאות. אך בסופו של דבר, היא תמיד תשיג אותנו. משום שה"קושי" הזה, הוא חלק חשוב ומשמעותי במטרה שלשמה נשלחנו לעולם. ולכן, עלינו להתמודד עם כל קושי הצץ בחיינו כיוון שהוא אינו מקרי אלא שייך ל"תוכנית העל" של הקב"ה, יש לו מטרה ספציפית – הוא מזמן לנו את "הסביבה" המתאימה ביותר לתיקון בו אנו חייבים !

יהודה ותמר 

יהודה שהחזיק בעמדת מנהיגות בתוך משפחת ישראל, נדחק וירד מגדולתו בעקבות פרשת המכירה של יוסף. האחים שהפנימו את חומרת המעשה שעשו בראותם את צער אביהם, האשימו את יהודה בחוסר נחישות מנהיגותית כשלא עצר אותם מלמכור את יוסף.

התורה מספרת על נישואיו של יהודה ועל הילדים שנולדו לו. היא גם מספרת על תמר, אשת ער, בנו הגדול של יהודה שנפטר בחטאו, ואחר-כך אשתו של אונן, הבן השני, שנפטר אף הוא בחטאיו. תמר קיוותה שתוכל להינשא לשלה, הצעיר בבנים, אך יהודה שחשש שגורל בנו יהיה כשל שני אחיו הגדולים, דחה את תמר בתירוץ כי שלה צעיר מידי לנישואין.

תמר, שהייתה אישה צדקת וידעה כי אינה אשמה במות בני יהודה, חשה פגועה. וכך לאחר מות חמותה, אשתו של יהודה, הציבה ליהודה מארב-פיתיון. היא הכירה את הדרך בה הוא הולך אל גוזזי צאנו, וישבה על אם הדרך, מכוסה בצעיף כפרוצה. יהודה בא אליה, והיא מבקשת את שכרה. הוא מבטיח לשלוח גדי מן הצאן. היא מסכימה אך דורשת עירבון. יהודה משאיר בידה את טבעת-החותמת האישית שלו, את אדרתו ואת מטהו.

יהודה מקיים את הבטחתו, ושולח את ידידו למסור לאישה את שכרה וליטול ממנה את חפצי העירבון האישיים. אך הלה לא מוצא אותה. להפתעתו הרבה, בני המקום לא יודעים כלל על אישה העונה לתיאור. כשחוזר החבר, מבין יהודה כי הסתבך בפרשיה לא נעימה, כאשר חפציו האישיים נמצאים בידיה של אותה אישה מסתורית. אך גם יהודה עדיין לא יודע עד היכן מגיעים הדברים...

לאחר כשלושה חודשים נודע ליהודה כי כלתו תמר בהריון. כיוון שעל-פי ההלכה היה עליה להמתין להתייבם לשלה, פסק יהודה כי עליה למות בשריפה.

תמר החסודה, לא רצתה להלבין את פניו של יהודה חמיה, ולכן קודם שהוצאה לשריפה, שלחה לו בסתר את חפציו האישיים. יהודה הבין את הרמז והודה כי הוא שגרם לכישלונה,  פעמיים. בראשונה כאשר לא נתן לה את בנו שלה, ובשנית כשהוא עצמו בא אליה.

תמר שצדקתה יצאה לאור זוכה ללדת תאומים ליהודה, שני ילדים שגדלו כצדיקים בכלל משפחת ישראל: פרץ וזרח.

יוסף בבית פוטיפר

יוסף נמכר לעבד לפוטיפר - שר בית-המטבחיים של פרעה מלך מצריים. פוטיפר מגלה מהר את כישוריו הנדירים של העבד הצעיר וחש גם את הסגולה הרוחנית המלווה אותו ומביאה ברכה בבית. הוא מעלה אותו בדרגה ומפקיד בידיו את ניהול כל ענייני הבית.

אשתו של פוטיפר מתאהבת בעלם העברי יפה-התואר. היא מנצלת הזדמנות שאין איש בבית ומנסה לפתות את יוסף. היא תופסת אותו, והא מתחמק ובורח מן הבית, אך נאלץ להשאיר אחריו את בגדו העליון התפוס בידיה.

בכעסה וכאמצעי הגנה, מעלילה אשת פוטיפר על יוסף כי הוא זה שניסה לתקוף אותה, וכהוכחה מציגה את בגדו שנשאר בידה. פוטיפר כועס ומשליך את יוסף לבית הסוהר, למחלקה בה נמצאים אסירי המלך.

גם בבית הסוהר נותן ה' את חינו של יוסף בעיני הממונה, שר בית הסוהר. השר מפקיד את הניהול השוטף של בית הסוהר בידיו של יוסף והוא מצליח מאוד בתפקידו.

על שלושה אנשים סופר במקרא שהועמדו בניסיון : אברהם, איוב, ויוסף. לניסיון יש תפקיד חשוב מאד:

·         הוא משבח את מידותיו של המנוסה יותר ויותר, ובכך מגדיל את מידת אמונתו בקב"ה.( המנסה/הקב"ה)

·         הוא משמש דוגמא לחברה בה הוא חי, בבחינת "נס להתנוסס" ( נס=דגל).                ( החברה)

·         הוא מאפשר למנוסה לגלות את עוצמות הנפש הטמונים בו.                                    ( המנוסה)

פתרון חלומות השרים האסורים

אל בית הסוהר הגיעו שני אסירים חדשים: שר המשקים ושר האופים של המלך פרעה. חטאם של שני מסכנים אלה: הראשון מזג למלך כוס יין שנמצא בה זבוב, והשני הגיש מאפה ובו גרגרי אבן.

בוקר אחד, לאחר כשנה בה שהו בבית הסוהר, פוגש אותם יוסף ופניהם מכורכמות. מסתבר שכל אחד מהשניים חלם בלילה חלום מוזר שטורד את מנוחתו. יוסף, חכם ומצליחן בעל קבלות, מציע את עזרתו.

מספר שר המשקים, כי בחלומו ראה גפן בעלת שלוש זמורות (=ענפים) ועליהן ענבים בשלים, והוא, שר המשקים, מחזיק את כוס המלך בידו, סוחט את הענבים לתוכה, ומגיש למלך.

יוסף פותר לו מייד את החלום. שלושת ענפי הגפן רומזים לשלושה ימים. הגשת הכוס אל המלך מלמדת כי בעוד שלושה ימים יחזירו המלך אל תפקידו. יוסף מנצל את ההזדמנות ומבקש משר המשקים כי כאשר יגיע אל הרגע הגדול ויעמוד לפני המלך, יזכור לו את חסד פתרון החלום, ויזכיר אותו לטובה  לפני המלך.

שר האופים, מלא תקווה, מספר אף הוא את חלומו: בחלומי, על ראשי שלושה סלי נצרים. בסל העליון מיני-מאפה של בית המלך, ועוף אוכל מתוך הסל.

הפעם הפתרון קשה ואכזרי. יוסף אומר לשר, כי שלושת הסלים רומזים אף הם לשלושה ימים. העוף האוכל מן הסל מעל ראשו מלמד כי בעוד שלושה ימים, כשיפקד אף הוא לפני המלך, ייגזר דינו לתלייה ועוף השמים ינקר את ראשו.

עברו שלושה ימים, וחג גדול היה למצריים - יום הולדתו של פרעה. במצוות המלך נפקדו לפניו תיקי השרים החוטאים והוא גזר את דינם: שר המשקים ישוב לתפקידו כבראשונה ואילו שר האופים יתלה על עץ. הכול כפתרונו של יוסף הצדיק. שר המשקים אכן חזר לתפקידו, אך את יוסף - הוא שכח!

ארשה לעצמי לשתף אתכם בשני חלומות שנחלמו בשבוע מותו של אסף :

האחד שלי, ובו מופיע לעיניי ספר תנ"ך ומוארים לי בו שלוש מילים:   " השם (יי') יהיה בעזרך"......

השני של חברתי, נפש תאומה לי : מופיע לה הטקסט הבא בלויי קולות שבר וזעקה " נחמו נחמו עמי....."

לא נותר לי אלא להשתמש בפסוק " דומו במשכבותכם" כלומר: אם אין לכם מה לומר- פשוט תשתקו !

ומאז אני שותקת !!!!!!!!!!!!!!!!

הפרשה עוסקת בשני סיפורים :
1. סיפור המבול.
2. סיפור מגדל בבל.

כולנו מכירים את הסיפורים הללו. תסכימו שאין מדובר כאן בסיפורי ילדים .....
התורה, היא הכוח המניע של האומה היהודית והמקור האינסופי של החוכמה הקולקטיבית שלנו, לכן חשוב שנחשוף את הרבדים העמוקים יותר של הסיפורים, נבדוק את מידת האקטואליות שלהם ונסיק את המסקנות המתבקשות לשיפור איכותם של חיינו כאן ועכשיו.
מבחינתי, ארצה להדגים את הקשר בין הפרשה לבין חייו, אופיו ודמותו של בני אסף.

ספור תיבת נוח והמבול

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה. כִּי הִשְׁחִית
כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, עַל הָאָרֶץ. ויאמֶר אֱלהִים לְנחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" בראשית, ו', י"א- י"ג.
מה היה החטא הנורא של בני דורו של נח, שהביא לכך שהאלוקים החליט להשמיד אותם?
התלמוד (סנהדרין נ"ז, א') מספר לנו שהעולם היה מלא בקנאה, תאווה, גזל, אלימות, שקר, חוסר סובלנות, הונאה ותרמית. והכי גרוע מכל הפשעים? לפי רש"י ואבן עזרא : האנשים ניצלו זה את זה מבחינה מינית.
נח בונה את התיבה במשך 120 שנה. לפי המדרש, פרק זמן ארוך זה נועד לאפשר לנוח לקיים דו שיח עם האנשים ולהשיב אותם מדרכם הרעה לפני שהאלוקים שולח אליהם את המבול.
למרות הזמן הרב שהעמיד האל לרשותו של נוח, הוא לא עומד במשימתו, והסוף ידוע....

אף על פי שהתורה מציינת במיוחד ש- "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדורותָיו"... כמה חבל הוא שלמרות צדיקותו הוא רואה בתיבה מפלט הצלה אישי מעין הזדמנות לא לראות מה שקורה מסביבו, זאת במקום לצאת ולהשפיע על האחרים. למעשה דרכו לפתרון הבעיה מסתכמת בכך שהוא מבודד עצמו מהנעשה בחוץ בדומה לבת היענה החושבת שאם תטמון ראשה בחול, אז אין סכנה ! או בדומה לשלושת הקופים : שלא רואים, לא שומעים ולא מדברים .

ניתן לשאול בהקשר לנוח האיש, האם מספיק להיות "איש טוב" ונוח לבריות ? די בכך ? ודאי שלא ! האל במפורש עונה על כך באומרו לנוח " צֵא מִן-הַתֵּבָה ...         נכון הוא, שלהיות איש טוב, זה דבר נעלה, אך יש דבר נעלה ממנו : היוזמה, ההשפעה, הבעת הדיעה האישית ועשיית מעשה למען הסביבה גם כשהדבר לא נוח לנו ואולי דווקא כשלא נוח לנו. עלינו לצאת מהנוחיות האישית שלנו למען האחרים ! התורה לא מספרת לנו שנוח נלחם למען האנשים שחטאו ! אברהם לעומתו, נלחם למען תושבי סדום מבלי לאות ועוד, אל מול האל. (נראה זאת בפרשה הבאה).
אחת הפרשנויות למילה "צדיק" הינה אדם שמידותיו טובות והוא גם עושה למען שיפור מידותיהם של האחרים גם כשזה כרוך בקשיים. ה"צדיק" אינו בהכרח האדם הדתי האדוק, הגדול בתורה, השקוע בבועה של עצמו ובדתיותו. במובן זה ובמשמעות זו אין ספק שאסף בני היה צדיק ! אסף היה אדם טוב ונוח לבריות, ידע לתת מעצמו למען האחרים כשזה היה נוח וגם כשלא... במיוחד עשה זאת למען חינוכם של בני הנוער אותם הוביל דרך הדוגמא האישית שהפגין ודרך מנהיגותו הישרה הכנה והאמיתית. זכור לי מקרה כזה בו נאלץ להתמודד כמעט יחידי מול הורים ומערכת, אשר לא הסכימו לדרכו בהעלאת המודעות לבעיה חינוכית מסוימת הרוב העדיפו "לטאטא" את הבעיות מתחת לשטיח....... אסף שראה את טובת הנוער וחינוך דור העתיד למול עיניו, לא נרתע מהתמודדות זמנית עם הבעיה על כל אי הנוחות והנעימות שבה למען עתיד טוב יותר. עניין זה מזכיר לי את ההתרגשות הרבה שלי כאשר מצאתי במחשבו האישי שיר אחד בלבד, על אף העובדה שעסק רבות במוסיקה, והשיר נקרא : " שיר נבואי קוסמי עליז" של יוני רכטר ועלי מוהר ואלו מילותיו :

לסיכום : פרשת נוח מעניקה לנו את כוחה של האחדות המלמדת אותנו כי דווקא באותם מקומות שקשה לנו ולא נוח לנו – שם בדיוק נמצאת ההזדמנות שלנו. הצמיחה האישית טמונה במצבים הלא נוחים, ואם נשכיל לנצל אותם, נוכל לצאת מה"נוח" שלנו, לשנות ולהשתנות לטובה.

תהא נשמתו של אסף צרורה בצרור החיים

פרשת בראשית כ' –כ"ו תשרי תשס"ט

פרשת בראשית היא הפרשה הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה, והיא מתארת תקופת זמן של למעלה מאלף שנה.
נושאי הפרשה הם :
1. בריאת העולם.
2. בריאת האדם.
3. סיפור גן עדן.
4. רצח קין את הבל.
5. תולדות עשרת הדורות מאדם עד לנוח.
 

על פרשה זו בלבד נכתבו ספרים רבים ואפשר לדבר אודותיה עד אין סוף מבלי יכולת למצות את כל החוכמה והידע הטמונים בה. כל מילה וכל סיפור בפרשה זו מדבר אלינו עד היום ועדיין אקטואלי.....
בשל פרשה זו נוצר הביטוי "בעשרה מאמרות נברא העולם". לנו כמובן, אין את היכולת לברוא עולמות במילים, אך בהחלט ניתן ללמוד מכאן על כוחן הרב של המילים. במו פינו אנו יכולים לבנות ולהרוס ! לא בכדי אמרו חז"ל "חיים ומוות ביד הלשון".
בשבוע זה, אנו מתחברים לכוח האמירה שלנו, ולכן עלינו להכיר בחשיבות כוח הדיבור שלנו.
כאן נוצר לי החיבור המתאים לאסף בני. אסף לא היה שיפוטי, ואף לא ביקורתי ברמה האישית. מעולם לא שמעתי מפיו ניבול פה, קללה, לשון הרע או סתם רכילות. נהפוך הוא - "ואהבת לרעך כמוך" היה הכלל שהוביל אותו בחייו. מבלי לדעת שהיום אכתוב מילים אלו, כבר בימי השבעה מצאתי לנכון שמשפט זה הוא המתאים ביותר להיחרט על גבי המצבה של אסף.

עניין זה מובילני לעניין בריאת האדם. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ " . קיבלנו מהאל נשמה ובה כוחות ויכולות שהן מעל לכל נברא, אותם עלינו לנצל לעשייה חיובית כפי שהייתה עשייתו של אסף. ברגע כתיבת שורות אלו, אני נדהמת לגלות שוב, שגם ביטוי זה חרוט על גבי המצבה של אסף.

מסיפור גן עדן אנו יכולים ללמוד על טיבה ומהותה של אחריות עצמית.
האדם מתנער מאחריותו ומפיל את כל האחריות על האישה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל". אף האישה אינה נושאת באחריות למעשיה: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" .
גם מסיפור קין והבל ניתן ללמוד עוד בנושא האחריות. קין מתנער מאחריות למעשה שלו בתשובתו לאל : " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי ?".
הנטייה הטבעית והראשונית שלנו היא להתנער מאחריות ולהאשים את האחר בתוצאות. עלינו ליטול אחריות על מעשינו, לא להאשים אחרים, ובעיקר – לשפר את דרכנו.

סיפור גן העדן מלמד אותנו גם על המאבק המתמיד שיש לנו בין היצר הטוב ( גן עדן) ליצר הרע ( הנחש). הנקודה שבה אנו בוחרים ללכת בדרך זו או אחרת, היא למעשה המקום בו אנו מפעילים את הבחירה החופשית שניתנה לנו. בספר דברים,ל,יט כתוב : "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" הבחירה בחיים היא הבחירה בטוב, התגברות על יצר הרע שבתוכנו. בואו ונבחר בטוב, בחיים ! זו הייתה בחירתו של אסף בחייו.

"גן עדן", אינו מושג ערטילאי המופיע במקרא. גן עדן הוא כאן ועכשיו ! בידינו ליצור אותו, ובידינו לגרום לגירושינו ממנו. חיים בהרמוניה, בסובלנות, ובהבנה עם האחר הם אלו היחידים היכולים להפוך את חיינו לחיים בתוך גן עדן.

גן עדן, יותר מאשר להיות 'מקום' מסוים, הוא למעשה 'מציאות' מסוימת. מציאות ללא כאב, חולי, ריב או קנאה. ובמושגים של היהדות - ימי משיח, תקופה בה כל האנושות כולה תשוב אל מצבה הראשוני האידיאלי, כפי שהיה בתחילה.

עמוק בתוכנו, כולנו רוצים לשוב אל גן העדן. הצעד הראשון לשם כך, הוא להבין שעיסוק-יתר בעולם החומרי הוא בסך הכל קללה, ומטרתנו האמיתית היא לטפח את העולם בבחינת  "לעובדה ולשומרה". לפי הרב שמשון רפאל הירש:

המילים "לעובדה ולשומרה" מבטאות את כל מעשיו של האדם, את מאמציו המכוונים לעשות את מה שהקב"ה מצפה ממנו, ואת ניסיונו להימנע מלעשות את מה שהקב"ה אוסר עליו. משום שרק מתוך מעשיו המוסריים של האדם, מקבל הטבע בעצמו את התנאים הדרושים לקיומו ושלומו.