ט"ו תמוז תש"ע                                                                                                 27.6.2010

 

 

שלום לכולם ותודה מראש לכל אחד ואחת מכם שהגיע היום ליום האזכרה השלישי למותו של אסף.  

בספרו "מורה נבוכים" אומר הרמב"ם, שאם איננו יכולים לבטא את שברצוננו להעביר לשומעים אותנו – אז עדיף שנשתוק, ונשמור לנו את הדברים: : "אמרו בלבבכם על משכבכם- ודומו". למרות הסכמתי עם דבריו שיש בה, בשתיקה, דרגה גבוהה של אמירה. דרגה, שמעבר לדיבור במילים, אנסה בכל זאת להעביר לכם מה שבכל זאת יוצא לי, אף על פי הידיעה שהעברת תחושתי את אובדנו של אסף - נידון מראש לכישלון.

 

מאז ומתמיד, אני זוכרת את עצמי כאישה חזקה היודעת להתמודד עם משברים. וממשבר למשבר למדתי לרכוש כלים חדשים להתמודדות, עד שפיתחתי לי חוש הצופה מראש משבר, ומכין כבר את דרך ההתמודדות איתו. אך, להתמודד עם משבר דמיוני אינו דומה להתמודדות במצב חירום אמיתי, בו אין לי לא את הזמן, לא את המשאבים הנפשיים, ולא את קור הרוח הנדרשים.

חשבתי שאוכל להיעזר בכלים אלו באובדנו של אסף, בצונאמי הענק של חיי, ששאב אותי בניגוד לרצוני, בעוצמה אדירה, למחוזות שלא הכרתי והלוואי שכך זה היה נשאר . אך לא ! יכולתי להכין עצמי לכל מצב אך לא למצב של כאב אמיתי, קורע, שובר, שותת דם.

 

כמו שאר ילדיי, שיבדלו לחיים טובים וארוכים, גם אסף היה כל חיי. הערצתי אותו על כל הוויתו : ילד יפה, נעים הליכות, צנוע וענו, בעל מידות וערכים ברמות נדירות, מוכשר במוסיקה, בציור, בצילום, בספורט, בלימודים, בחברה, בצבא - במה לא?

כל אותו שישי-שבת בבית חולים רמב"ם הייתי עמוסה בתפילות, בדמעות ובתקוות מהבהבות, אך אסף עזב אותנו לאנחות.

ישבנו "שבעה", אפופים במין ענן לא מציאותי, בערפל כבד שמטשטש את כל החושים, ולא ממש מבינים לקראת מה אנחנו הולכים. אני לפחות לא הבנתי....אנשים לא הפסיקו להגיע, מכל הגילאים, מכל הזרמים, מכל הארץ. כאלו שהכרנו וכאלו שלא...ולכולם מכנה משותף : כולם באו לחזק ולהתחזק, כולם באו לחלוק כבוד אחרון לאסף, הנער שנגע בליבם באופן אישי, מותיר את רישומו בהם לעד. אני יודעת שזו הסיבה שבגללה גם כל אחד ואחת מכם נמצא כאן היום שלוש שנים אחרי.....

אני נזכרת בשבוע של ה"שבעה", שבוע של דמעות ללא סוף, דמעות שעלו מהמקום העמוק ביותר של נשמתי, שקרעו אותי ואיימו להטביע את נפשי. עם כל אדם שהגיע, ועם כל סיפור נוסף שסופר, הלך כאבי והתעצם על הבן היקר והיפה הזה שאהבתי כל כך, ושיותר לא יהיה איתנו.

אסף היה טוב כל כך עם הבריות. היום ניתן להבין עד כמה הקדיש את חיו לנתינה וחסד. הנתינה עבורו הייתה לשמה בלבד, הוא לא ציפה לתמורה, גם לא לתודה. נתן- לשם הנתינה, מתוך אהבת זולת אמיתית. "ואהבת לרעך כמוך" הייתה מהות ותכלית חייו בדרכו השקטה והצנועה.

אסף אהב את החיים. אהב את העבודה עם הנוער, אהב את הטבע, את המדינה, את הגולן , את שעל. לא הייתה הנאה גדולה בחייו מלראות את כל הסובבים אותו נהנים.

וכעת הוא הלך לנו.

שבוע ה"שבעה" חלף, הגיעו ימי ה"שלושים" , וכל ניסיון לחזור לתפקוד יום יומי- נכשל ! הרגשתי רחוקה מאד מכל אלו, מנותקת כמעט מהמציאות. הרגשתי ריקה וחלולה כמעט גמורה.אז התחלתי להבין שהחיים שלי לא יחזרו להיות מה שהיו. כאן נולדתי מחדש. גם ה"שלושים" חלפו, והחלה שנת האבל. שנה של עצב לופת, של צער שתוקף אותי נפשית ופיזית. לעיתים, מצאתי עצמי מגייסת את כל כוחותיי אך ורק בשביל לנשום, הייתי כל כולי אחוזה ביגון.

בניסיון לאסוף את שברי חיי, מצאתי עצמי מנציחה את אסף עוד ועוד : בית כנסת "מזמור לאסף", "גן אסף", מסע הישרדות ט' ע"ש אסף, יום ספורט בתיכון נופי גולן ע"ש אסף, מפגשי "חברותא" על שמו, הרצאות לעילוי נשמתו, גמ"ח "חסדי אסף" בקריית שמונה על שמו, "צוות אסף" של הישיבה התיכונית, "סיירת אסף". וכל זה במקביל לניהול מאבק כושל במשטרה ובפרקליטות נגד שליח המוות שלקח את בני.

בשנה השנייה למות אסף, החלה מחלחלת בתוכי ההבנה שגם בה, בהנצחה, אין משום הקלה לכאב או להחזרת ההנאה והאושר, שכן אלו נעלמו מנוף חיי. כל שהרגשתי שוב היה דיכאון כבד ומחניק המציץ אליי מכל פינה ומתחבא אחרי כל מטלה. תמיד הייתי אישה חזקה ומלאת רוח חיים. הייתי ניגשת לקשיי החיים מתוך אתגר של כיבוש יעד, תמיד הייתי חרוצה ועוזרת. הייתי כתובת לעצות טובות וכותל למצוקות, מקור לאמפטיה או לסתם מילה טובה. במצבי הנוכחי התקשיתי אפילו להדביק חיוך מלאכותי על פניי. לא הצלחתי למצוא את האושר בשום מקום.

אסף היה הבן שלי, היה אפילו הרבה יותר מבן, היה גם חבר, גם מורה וגם מקור השראה בלתי נדלה של דוגמא אישית, מעיין נובע של שמחה ונתינה. כעת הוא איננו, ואותנו השאיר מאחור...

אישית, לא הייתי עם הסובבים אותי, הייתי שקועה בכאבי ללא יכולת נתינה.

"הזמן הוא המרפא הגדול ביותר". את הקלישאה הזו שמעתי רבות. נכון שראיתי איך הוא מחזיר אחרים מאבלותם לחיים גם אם כאובים עדיין. ואני אומרת : כמה שקרית היא אמירה זו, כשמדובר באובדן של בן.... של אסף שלי.

השנה, בתוך הלידה מחדש שלי, לאחר חיפוש נחמה בהנצחה של אסף, שלא ממש החזירה אותי לחיים, לקחתי על עצמי להנציח את אסף הפעם - בתוככי נפשי, על ידי שיפור התקשורת והנתינה לזולת. לכל הפחות, אני מנסה בכך להנציחו בדרך ההליכה בדרכו. ומה שהיה לאסף טבעי וזורם, מהווה עבורי משימה לא פשוטה שכן- לא כמידותיו- מידותיי .....להודות על האמת.

דרך הנצחה זו, נותנת לי קצת יותר יציבות נפשית, ועימה גם שליטה ביציבות הרגשית. אני מרגישה שיש לי קצת יותר יכולת לשלוט במצב הרוח שלי, ובכך להתרומם מעט מעל לכאב הפנימי. לא שאיני עצובה עוד – אך אני קצת יותר האדון על העצב שלו. אני יודעת להכניס את הכאב והצער שבמות אסף, למגירה מיוחדת בלב ולפתוח אותה בשליטה, כשאני רוצה ובוחרת בכך.

כך אני מצליחה יותר בתפקידיי השונים.

איני יכולה לומר שאני שוב אותה אישה שהייתי פעם.  אני מרגישה שאני אישה טובה יותר, ענווה יותר. פשוט, כי האובדן נתן לי פרספקטיבה אחרת על החיים, כי אסף לימד אותי הרבה בחייו, אך עוד יותר מכך במותו.....

היום אני מבינה, שהצמיחה האישית והרוחנית שלנו בעולם, אינה בזכות המעשים והפעולות שמעניקים לנו כסף, כבוד ומעמד. גם לא בזכות המתנות הטבעיות שהעניק לנו הבורא וממשיך להרעיף עלינו במשך חיינו. צמיחה אמיתית באה רק מתוך עמל ויזע, צניעות וענווה. הניצנים הראשונים שעולים ופורחים כאשר האדם קובר את האגו שלו. ואני קברתי את שלי יחד עם אסף.

אני מודה לאל על החכמה שנטע בי לראות דברים מעבר לשיקולים החיצוניים, להסתכל לעצמי ישר לתוך העיניים, מכיוון שבסופו של דבר, אנו נדרשים לתת דין וחשבון על דבר אחד : על ההחלטות והבחירות שלנו הנוגעות לאותה דמות המשתקפת אלינו מהמראה. ואני בחרתי בחיים...בחיים שרוחו של אסף מרחפת עליהם, חיים מתוך הבנה שכולנו "רקמה אנושית חיה".

 

תהי נשמתו של אסף צרורה בצרור החיים.